ג'ון הביט בשעון המטוטלת הגדול והמאיים. הוא הביט בו בתקווה מבעד לחלונות המאובקים, מחכה לשמוע את הצלצול הגדול. המטוטלת, להב ארוך ומשונן, תכה חמש פעמים בדפנות השעון ותודיע בקול גדול על סוף היום. הוא ניסה למחות את קורי השינה מעיניו וגילה שהם אינם קיימים. הוא גידף בשקט, בעוד גברת באוטאנג רחבת הפנים וכהת העור המשיכה לקרוא בקול מתוך
כיצד למצוא קסם בקלף. הוא קרא את שש השורות הראשונות, ואז הבין שזה חסר טעם. הוא לעולם לא יוכל להצליח בדבר שכזה אחרי יום לימודים שלם, בחמש בערב.
בונגבנג. בונגבנג. בונגבנג. בונגבנג. בונגבנגגגגגג...הסטודנטים קמו באיטיות, מטילים על כתפיהם את המעילים השחורים הארוכים ושמים על גבם את התיקים הסטנדרטיים עד מוות של האקדמייה להילאים הבינלאומית. ג'ון הרים את תיקו בידיים כושלות והספיק להשתרך החוצה, וכבר החל לרדת גשם זלעפות כבד. הוא גידף שנית.
'האקדמיה הבינ"ל המלכותית להכשרת הילאים ע"ש מוסטרום גרונד ומרלין שחורזקן' הייתה מקום קודר תמיד. ג'ון ראה אותה כמקום שורץ גרגוילים של אבן ומדשאות ירוקות ובוציות, גם אחרי שנים. הוא לא הבין את הצורך של המרצים להוסיף את מיקום האקדמיה כתואר של כבוד. העובדה שהמקום נבנה בתחומי גריניץ' לא הוסיפה לו חן. הוא הספיק להתבדח עם חבריו בנוגע לשמו של המקום כאשר הוא נכתב בצורה קלוקלת - 'כעס מחויך ומעושה'.
הוא כשל בדרכו לכיוון מעונות הסטודנטים מן החוץ, ונכנס בעייפות אל בניין ג' [ע"ש שחורלילה עקומאוזן], פשפש בכיסיו עד שהעלה שרביט קצר ולבנבן. המקום נראה כמו פרוזדור חסר תכלית שהוביל אל מדרגות [שלידן היה חלון גדול] שעלו גם הן לפרוזדור נוסף, גם הוא חסר תכלית. הרצפה הייתה מאובקת ועתיקה, עשוי קורות עץ אלון ישנות ומחוספסות, ואת הקירות קישטו תמונות מוזרות של קבוצות אנשים שנעו מצד לצד בתוך תמונותיהם. ג'ון תחב את השרביט הקצרצר לתוך אחד מהפוסטרים המוזרים שכיסו את הקירות, ונראה כי התמונה הנעה הוארה באור סגול ודלת נפתחה בקיר. ג'ון נכנס כמורגל בדבר, ואחר הסתובב ונקש על האוויר - שהפך מיד לקיר. ג'ון הביט סביבו, בחדר שהפך לביתו למשך שלוש שנים ארוכות. אוסטרליה נראתה כחלום רחוק וקדוש בשבילו, ולכן הוא הקפיד להפוך את החדר שלו לחדר בריטי למהדרין. רצפת הפרקט המעולה הייתה חשופה, וכל הציוד נח על מדפים. חלון בודד חשף את אור השקיעה המתקרבת, וג'ון הניף את יד השרביט מוכנית, ואור בקע מעשרות נרות שהיו תלויים בתוך גוש חלש גדול. הדבר היחיד שהעיב על הרצפה היה שולחן עץ כבד. מספר כיסאות עץ פשוטים נחו מסביבו, ועל השולחן היה מגולגל
הנביא היומי. ג'ון לא אהב את סגנון הכתיבה של
הנביא. הוא דמה בעיניו לצהובון שבזכות שימוש נבון בפרסום הפך לעיתון הנקרא ביותר באנגליה. אפילו בעיתונים שהיו במלבורן, ג'ון לא מצא כזו כמות של רכילות וסתירות פנימיות בין הכתבות לאורך זמן. הוא הניח שגם סביבת מגוריו הארעית-תמידית הזו לא תשפר את יחסו כלפי העיתון. ובכל זאת ג'ון קרא ב
נביא בעניין. העיתון היה גרוע, אבל לא גרוע-עד-כדי-כך שג'ון לא יציץ בו.
באותו זמן ג'ון הציץ בעיתון בהפתעה רבה.
Daily Prophet כתב:
"שובו של הבלתי אפשרי
לפי המידע שנמסר לכתבתנו הרוקריפה דאמז, הארי פוטר [25 בעוד חודשיים], מי שמכונה כ"נבחר" בחוגים מסוימים, האדם שניצח את קוסם האופל זה-שאין-לנקוב-בשמו, הושבע היום בטקס חגיגי לשורות ההילאים החברים בארגון הבינ"ל להילאות ולקוסמות. כאשר שאלו אותו כתבינו לגבי עיסוקיו החדשים -"
"איזו חוצפה. פשוט חיטוט שלא לשמו."
ציטוט:
"- ענה מר פוטר כי הוא יסייע לקבוצה השומרת על בטחונם העולמי של הקוסמים. אנו מאחלים לו דרך צלחה בכל מעשיו, וכי -"
"המשך בעמוד 2"
ג'ון גלגל את העיתון שוב במשטמה.
הארי פוטר. לא להאמין. הוא באמת לא האמין. מאז שקרא על השימוש בבלי-דעת שעשתה אמו המנוחה בקסמי משפחה עתיקים. הוא שאף לפגוש את האיש, שכנראה הקרין קסם מתוך גופו במידה שבה משתמש בקסמים מהעוצמות הגדולות ביותר מקרין קסם בעת ביצוע התעתקות המונית.
ג'ון ניגש למזווה העץ שלו, והוציא ממנו כוס זכוכית. הוא הניח אותה על השולחן, הצביע עליה בעזרת השרביט הלבנבן והמוזר ומלמל:
"
אגואמנטי"
הכוס התמלאה עד שפתה במים. ג'ון שתה באיטיות, ולאחר מכן החזיר את הכוס למזווה והוציא מתוכו קערה עמוקה שהייתה מלאה במעט דג וצ'יפס. הוא הניף את שרביטו באוויר מספר פעמים, והמזון הכפיל את עצמו שוב ושוב, עד שהצ'יפס והדגים גלשו מהקערה העמוקה.
"
אציו קטשופ!"
הרוטב טס לעברו בתוך בקבוקון פלסטיק קטן ושקוף. הוא שפך אותו עד הטיפה האחרונה, ושכפל אותו שוב בעזרת הלחש האילם - טיפה שהפכה לצנצנת שלמה.
הוא החזיר הכל... ופשט על המזון בעיניים רעבות.
לאחר רבע שעה הוא ניקה את הכלים והחזיר אותם למזווה, ויצא מהחדר הסודי שלו עם תיבת עץ גדולה וישנה. הוא ברך כמה סטודנטים אחרים שיצאו מחדרים נסתרים משלהם, וצעד עמם יחד למדשאות הגדולות שהוארו באור דמדומים.
בדרך התעתקה למולו יחידה מוסמכת של קוסמים. ג'ון ראה מכשפה שחורת עור וגדולה, קוסם שזוף וחום שיער ומכשפה יפהפייה עם שיער מדהים. ג'ון לטש את מבטו בקוסמת הבהירה, מצמץ פעמיים כשראה שהיא אפילו לא מביטה לכיוונו וגידף בשלישית. הוא עבר לידם באדישות, וראה כי הקוסמת מנשקת את הקוסם השזוף. ג'ון האיץ קדימה.
ג'ון הלך לכיוון מגרש האימונים העצום, שנראה היה כמו צלחת גדולה שנקברה באמצע מישור. דשא כסוף כיסה את המגרש, ונראה היה כי האזור ריק מאנשים אחרים. ג'ק נפנף בשרביט הלבנבן וחרב ארוכה ויפה הופיעה בידיו. הוא הכניס את השרביט לכיסו, ומיהר לאחוז בחרב ביציבות. החרב, חרב-קסם, הייתה אחת הטובות שיכל למצוא - הרי הוא יצר אותה בעצמו.
כל מתלמד [ממש בשנתו הראשונה, עם הכניסה לתפקיד] היה הולך לחורש הקרוב ומנסה למצוא עץ לשרביט. לאחר מכן היה על המתלמד הצעיר למצוא תבנית שלתוכה הוא רוצה להכניס את השרביט הבסיסי. לעתים השרביט נשאר כמו עצמו, אבל אם הקוסם לא היה מומחה גדול בקסמים מכל סוג, עדיף היה למתלמד לבחור נשק קר - קשתות ורובים לא עבדו משום מה. המאסטר שהדריך את המתלמדים הסביר כי ההבדל הוא ברור: בעוד שנשק חם פועל במישור הרוחני על אלכימיה, הנשקים הקרים פעלו על קסם. ג'ון לא הבין, והמאסטר לא שאף שישאלו אותו שאלות. הוא הנהן ופתח במצוד אחרי התבנית שרצה, והיא חרב יד וחצי איכותית. הוא הצליח להשיג את הפלדה, פלדה דמשקיאנית מעולה, לאחר מרדף אחרי סוחר עתיקות שביקר באירלנד ועבר כדרך אגב באזור מערב אנגליה. האקדמיה שילמה את הכסף כולו [משום שבין השאר רצתה שתלמידיה יעצבו לעצמם את הנשק הכי טוב בשבילם], וג'ון מצא נהר קרוב לחורשה הקטנה שלידה גדלו שורות צפופות של עצי חוזרר. ג'ון חתך ובטש, ובסופו של דבר השיג לעצמו ליבה מגביש באנשי יחד עם ענף במבוק קטן וחלק. שום בוטרקאל לא תקף אותו, והמנחה שהניח בחורשה נעלמה. הוא החל לחשל את החרב בתהליך ארוך ומייגע, כאשר מדי פעם מישהו העניק לו מטלית לחה או זוג מלקחיים חדש. הוא היה צריך לשרוף את העץ לשרביט בפחם שבתוכו הניח את החרב בלילות, כדי שתישאר חמה במידה ותספוג לעצמה "עוצמות", כפי שאמר המאסטר. הפטיש הרעים על הפלדה יומם וליל, ולבסוף ג'ק השיג את הנשק שרצה. הלהב היה כסוף-מלוכלך והיה בסיסי מאוד, אבל החרב הייתה אווירודינמית ומאוזנת מאוד. המאסטר חייך ובישר לו שכעת הוא צריך ללמוד להשתמש בה. וכך, נשלח ג'ון אל חדרי האימונים ומורי הסייף. הוא התמיד ואפילו שבר את כל השיאים בגילו, למרות שבשימוש בשרביט בסיסי ורגיל הוא היה בינוני ושולי. את שרביטו הישן לקחו ממנו ומסגרו אותו בתוך קופסה אטומה לאור, וג'ון החליט שייגע בו רק לאחר סיום הלימודים. בשימוש בקסמים ביומיום ג'ון התחשב רק במעט. האקדמיה העניקה לכולם שרביטים לבנבנים וקצרים שהיו סטנדרטיים ושימשו כמפתחות ואולרים קטנים.
כאשר ג'ון פרק את ציוד האימונים - מרביצן מנחושת שנראה היה כאילו חבטו בו בעזרת סלעים במשך שנים, ציוד השחזה מופרז שכלל שלל אבני משחזת ושלל בדים ועשבים קלועים וסכין כסופה, הוא הבחין בשני אנשים צועדים לעבר המגרש. הוא זיהה מרחוק את המכשפה היפהפייה ואת חברה השזוף והגבוה. הוא התעלם מהם בכוונה רבה [תוך התעלמות מיוחדת מהמכשפה], שלף את חרבו ושחרר את המרביצן.
גוש הנחושת החל לעוף, ואז צנח לעברו בעוצמה. ג'ון הסתחרר, הצליף פעמיים בנקודה אחת, והמרביצן טס לשמיים המכוכבים, עד שנעלם. הוא חיכה, עמד בצורה חשופה, שמע רחש משמאלו והכה אוטומטית בכוח כה רב, עד שנשמע רעש שבירה והמרביצן נשבר לשניים, שתי חתיכות חסרות יכולת תנועה מאחר וליבת התנועה המיוחדת שלהם נחצתה גם היא. פעם ג'ון חצה את הכדור לשניים במקרה מסוכן, שהותיר את הכדור חצוי ואת הליבה פועלת בשני החצאים, משום שלא חצה אותם כמו שצריך והשאיר חלק גדול מדי בצד אחד. הדבר כמעט גרם לפציעתו אלא אם לא היה עובר שם מדריך סייף, שנטרל את הכדור. ג'ון בדק בדאגה את הלהב הדמשקיאני, ומצא כי הוא לא נפגם. הוא הצליף בלהב באוויר, אבל למרות שחושי אומן הלחימה שלו אותתו לו שהכל בסדר, הוא התיישב כדי לנקות את הלהב עם אבן שמן ולאחר מכן עם בד גס.
הוא שמע מחיאות כפיים.
"בראבו! בראבו!"
הקוסם השזוף והגבוה הביט בו בחיוך עקמומי ממרחק לא רב. ג'ון שם לב שהוא חגור בחרב ארוכה כמעט כמו שלו. לידו ישבה המכשפה היפה, שאחזה בשרביט מוארך במקצת. ג'ון האדים קלושות, אך באור הדמדומים נראה היה כי שום דבר לא נחשף. הוא צעד לעברם בביטחון.
"היי, אתם הקוסמים שחזרו מדרום אמריקה."
הקוסם הביט בו בחיוך הולך ודועך. קולו, שנשמע היה במבטא אמריקאי מובהק, החזיר:
"כן. זו השנה האחרונה שלך כאן? ואיך אתה יודע?"
"לא. אם אתה מתבסס על כישוריי בחרב... בכל אופן, אתם היחידים שיצאו החודש. לא ראיתי את החברה שלך אף פעם, או אותך או את הצלע השלישית."
הקוסם צחק.
"כך זה נראה. אני מיוחד בנושא - חרצתי כדורים בשלמות כבר בשנה השלישית -", אמר אך נקטע בידי ג'ון.
"גם אני בשנה השלישית. מתי סיימת ללמוד כאן?", אמר ג'ון.
"אתה בהחלט צוציק." אמר הקוסם בלעג.
המכשפה חייכה. ג'ון חשב שהוא עומד להתפוצץ.
"אני בן 31 כבר יומיים." אמר הקוסם.
"מזל טוב."
"תודה."
נראה היה כי השיחה הגיעה למבוי סתום.
"אני אחזור לאימונים שלי. לא מפריע לי שאתם מתבוננים בי."
"נישאר כאן מעט." אמר הקוסם.
המכשפה הביטה בו במבט משונה, ודיברה אליו במבטא מזרח-אירופאי.
"תגיד, אתה מכיר את סלייז גוברתון?"
"אני בן דודו, כן."
"מסור לו דרישת שלום חמה ממני."
ג'ון הנהן בנוקשות.
"תודה."
"תודה על מה?"
אבל ג'ון כבר צעד משם. הוא תיאר לעצמו שהמכשפה הנידה בראשה בעצב בזמן שהסתובב ככסיל. הוא תיקן את המרביצן וכבל אותו בקסם כליאה, ואז הוציא את הסכין הכסופה. הוא הניע את שרביטו הלבנבן והסכין החלה לנוע כמו קיבלה חיים משל עצמה. היא זינקה לאוויר התנופפה לעברו.
ג'ון שלף את החרב והכה בה בסכין, וזו נעה אחורנית וחזרה לתקוף. ג'ון חבט בה שוב ושוב, עד שהחל להתעייף. ופתאום נמצאה הסכין ליד אוזנו. מספר טיפות דם טפטפו על הרצפה, וג'ון הביט סביבו בפראות. הוא ראה את הקוסם השזוף יושב ומביט בגופו של ג'ון בעיניו. ג'ון קלט תכף ומיד. והוא לא התכוון להיכנע.
הסכין הוטחה לעברו וזגזגה מאחוריו, אבל ג'ון כרע, הניף את החרב, צלל נמוך עוד יותר ובעט באוויר. הסכין חלפה דרך המקום שבו רגלו הבועטת באוויר הייתה אמורה להיות. ג'ון עשה סלטה והכה בסכין באמצעות חרבו.
סכינים ללא אוחז מסוכנות יותר ויעילות יותר מאשר חרבות ממזריות עם בעלים, חשב. הוא הביט סביבו שוב, וגידף. המכשפה צחקה מהלצה שסיפר הקוסם, אך עיניו לא זזו מהסכין ומגופו של ג'ון. ג'ון הגיב באינסטינקט פראי, מצליף באוויר פעמיים. למזלו, הסכין נחבטה בחרב ונעה אחורה מוכנית. הוא שפשף את הניצב במהירות, וצעק:
"
סקטומספרו מקסימוס!"
החרב הכתה באוויר במאה כיוונים שונים, הסתחררה... זה נראה היה כמו כדור הצלפות. ג'ון הביט מסביבו שנית. הדשא הכסוף היה מחורץ באינספור חריצים, ובוץ הוטל לכל עבר. הסכין הכסופה נחה שבורה לעשרה חלקים בתוך חור קטן באדמה. אחת מאבני המשחזת הגדולות שלו, שהונחה בחוסר זהירות ליד תחום הקרב, נקטעה לשניים. הוא התנשף וניסה לעצור בעצמו מלתקוף את המשוגע הזה, שהיה הורג אותו בטעות בעזרת הניסיון המטופש.
הוא לא ייחס חשיבות למכשפה, שהביטה בו בתדהמה. הוא צעד לעבר זוג האוהבים, ונשף שנית.
"מה... חשבת... לעצמך...?"
הקוסם השזוף חייך.
"רק תמרון פשוט. חשבתי שאם אתה כל כך מוכשר, אין ספק שלא תצליח לעבור את זה."
"זה לא זה, זה לא זה!
היא מישהו היה יכול להיפגע! חלק מהציוד שלי נהרס, ותראה מה קרה לדשא!"
"זה בסדר, תפסיק ליילל."
ג'ון כמעט וחבט בו באגרופו הקמוץ, אך הוא נזכר במה שאמר הקוסם ובמה שהצליח לעשות עם סכין פשוטה. הוא קמץ את אגרופיו סביב החרב, נשם נשימה עמוקה, וצעד משם, לכיוון הציוד. הוא התיישב בטרוניה והחל להשחיז את החרב שלו.
מאוחר יותר, כאשר שם לב שהירח עלה ושהשעון העצום שבאקדמיה צלצל שלוש בבוקר, ג'ון קם מגומחת הדשא ששקע לתוכה במהלך הלילה, והכניס את החרב לנדן העור הכתום שלה, לוחש קסמי מגננה כדי שהחרב החדה עד כדי דמעות לא תחתוך את הנדן בטעות. הוא החזיר את הציוד לקופסה, והיטלטל איתה בחזרה למעונו.
רק כשפשט את בגדיו העלה ברוחו את עיניה הנדהמות של המכשפה.
אוי ואבוי, הפחדתי אותה!הוא נשכב במיטה שגם היא הייתה מדף, משך מעליו את שמיכת הצמר הגדולה והביט בירח עד שנרדם.
*****
[Aviation - תעופה באיטלקית] - וזו הסיבה שבעטיה וולדמורט לא נזקק למטאטא.
[Grin Itch - כינוי הגנאי שהעניק ג'ון לגריניץ']
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
